אומנות הכאוס וגלגל השנה – פסח

אז אחרי שבוע מתיש של ניקיונות מתחת למיטות, מאחורי הארונות, התנור והמקרר, סידור מגירות וכביסת ווילונות הגענו וכל מה שנשאר זה להבעיר את החמץ בפינות…

נראה לכם?  

אף פעם לא הבנתי למה כולם מתחרפנים עם הניקיונות של פסח. כאילו כל השנה אנחנו חיים בתוך ערימות של זבל והנה, שבוע לפני פסח, סוף סוף קיבלנו את האישור, מאת ראש מפקדת האביב, לנקות את הבית ואת האפשרות להצטרף לצוותי המהדרין למינהם, ולאסוף ולהוציא את החמץ מהבית. אותו החמץ שבמשך כל השנה נחשב לקדוש וכל כך הרבה אנשים במקום לזרוק את השאריות היבשות והמעופשות שלו לפח או ליונים, טורחים לנשק אותו בכובד ראש (שניה לפני נשיקת המזוזה) לארוז בשקית ולשים על הגדר מתחת לביניין או על הפח עצמו, כי לזרוק לחם קדוש זה חטא. אף פעם לא הבנתי את התופעה הזו.

וכל עיניין שריפת החמץ, במיוחד בימים אלו, שתבואת הדגנים שרוב העולם ניזון מהם, נעולים במחסנים אי שם באוקראינה כי אין באפשרותם לשנע את המכולות לנמלים או לשלוח אוניות עמוסות דגנים למזרח התיכון, מסתבר שמדינות המזרח התיכון הן הצרכניות הכי גדולות של התבואה שמגיעה מאוקראינה, מכיוון שנתיבי השייט האוקראינים חסומים על ידי צבא פוטין. אז כן, שריפת חמץ בימים אלו נראית לי כמנהג הזוי ותלוש מהמציאות יותר מבכל שנה אחרת.

קשה להתחמק מאווירת החג בימים הקודמים לערב פסח, סופרמרקטים עמוסים, תורים שלא נגמרים, ריח האקונומיקה הנישא באוויר וכמובן מהומות בהר הבית כדי שחלילה לא נשכח כי מהר הבית תבוא הגאולה (ואל תשכחו לשים פתק בכותל בפעם הבאה שאתם בירושלים, כי כמה שיותר פתקים, הגאולה תבוא יותר מהר, ככה שמעתי מישהו אומר פעם).

לפני די הרבה שנים, לא זוכרת בדיוק, החלטתי שנמאס לי מכל המרוץ המטורף של המעגל האינסופי הזה – משה בתיבה, הגדה של פסח, נקיונות לחג, בישולים, בישולים ועוד קצת בישולים ומה עם הקינוח? ומי מביא גפילטעפיש וחמין זה כשר לפסח? והאם מותר אורז? חומוס? חומץ? ואל תשכחו את הפרחים ואת ארגז היין, מותר בירה?? תבינו, גדלתי במשפחה סופר חילונית, אני מניחה שרבים ממכם באים מרגע דומה לשלי (חוות סוסים מישהו?) אבל עם כל החילוניות של המשפחה, האטרף של החגים לא פוסח על אף פולניה ובטח לא על הגפילטעפיש שלה.

אז אחרי האטרף של הקניות והבישולים הגענו סוף סוף לערב החג עייפים ותשושים, עם כוונה אחת משותפת להעביר את הערב הזה כמה שיותר מהר עם כמה שפחות הגדה. לאחי האומן היה רעיון שרק בדיעבד הבנתי כמה גאוני ומדוייק הוא היה כדי לשחרר את מכשפת הכאוס ממצוקת הסדר המסורתי.  

שולחן החג היה ערוך בצורה תאטרלית משהו, והתבקשנו על ידי הצלם, לשבת כל אחד במקום שיועד לו. כמובן שהעייפות מהניקיונות והבישולים הכניעה את כולנו ובמקום הוויכוחים העזים שמלווים בדרך כלל כל סעודה משפחתית – מי יושב איפה, התיישבנו בצייתנות לפי הוראות הבמאי וחייכנו לפי הסימן המוסכם (SAY CHEESE). התמונה קיבלה את הכותרת "הסעודה האחרונה" ובאופן מאוד סמלי פתחה מסורת חדשה של סעודות פסח.

הסעודה האחרונה

אז כמובן שאחרי כל החיוכים והצילומים כל מה שרצינו היה לצלול לתוך קערת המרק והקניידלעך אבל לאומן הבית היה כמובן רעיון אחר… המסורת המשפחתית שלנו בפסח, ואני מניחה שגם אצל עוד הרבה משפחות היא לקרוא את ההגדה בסבב- יעני כל אחד קורא פסקה או קטע לפי סדר הישיבה עד שמגיעים לחלק של האוכל. הפעם, האומן הציע שנאלתר את קריאת ההגדה באופן ספונטני. אבא שלי היה מבסוט, סוף סוף קיבל לגיטימציה משפחתית לחרטט לנו את התאוריות שלו על יציאת מצרים, פרעה וחבריו, האחיינים ציחקקו במבוכה, אחותי התעצבנה, היא טוענת שגדלה בבית מסורתי ולא מבינה למה בכל שנה אנחנו הורסים לה את המסורת (לא ברור לאף אחד מאיתנו איפה היא גדלה, אולי החסידה שזרקה אותה אצלנו במרפסת, היתה חוזרת לחגים ולוקחת אותה לחגוג אצל משפחות אחרות? אף אחד לא ממש זוכר), בקיצר הרעיון להגיד את ההגדה בצורה ספונטנית התקבל בברכה.

כמובן שספונטניות לא מגיעה לכולם בקלות ולכן החלטתי לעזור לכל אלו שנצמדו לטקסט באדיקות, ובכל פעם שהקורא הגיע למילה המורכבת מצירוף האותיות יהוה הרמתי את יד שמאל והגיתי בקול את השם המפורש – באפומט. כנראה שכוכב הכאוס היה עימי באותו הערב כי במקום הבלאגן והכאוס שחשבתי שבאפומט יביא לשולחן, הערב קלח בצורה זורמת, מהנה וספונטנית. אפילו אחותי עם שורשיה המסורתיים לכאורה, זרמה בספונטניות ונישנשה בעדנה מצלחות הסלטים וערימות המצות השמורות והפחות שמורות שהיו על השולחן. זה היה הערב בו התחלתי להבין את מהותה המורכבת של הקונספט של באפומט. כשמסתכלים מקרוב, אפשר לראות את האינטגרציה וההרמוניה הסימבולית שיצר אליפז לוי וכינה בשם באפומט.

עותק מקורי של התמונה המפורסמת מהאוסף של מוזאון המכשפות בבוסקאסל קורנוואל.

מאותו הערב, לילות הסדר שלנו קיבלו נופח הרבה יותר קליל ומהנה עם דגש על האוכל ואיכות האורחים. עם השנים התחלתי לפתח מסורת קטנה משלי בעיצוב צלחת הפסח, לקח לי די הרבה זמן לשחרר את הצלחת המקורית עם המרור, ביצה וזרוע שרופה (אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין כנף תרנגולת שרופה לזרועה נטויה, אבל אתם יודעים, המסורת…) ואיך אפשר בלי חרוסת? עם גנים פולנים ואופק עקרב, קשה לשחרר מסורת גליציאנית בת מאות שנים של אוכלי גפילטע ממולא וצימעס. אז התחלתי בקטנה, בהתחלה החלפתי רק את הביצה הקשה בביצת שוקולד, תכלס, אף אחד לא שם לב בכלל חוץ מאחי שכל הערב דאג שאף אחד לא יגע בצלחת. לתומי חשבתי שהוא מגן על זכויות היוצרים האומנותיים שלי, בדיעבד התברר לי יותר מאוחר שכל מה שעיניין אותו זה השוקולד. עם השנים הצלחות הלכו והשתכללו, פחות מסורת יותר קישוטים, בדרך כלל הרבה פרחים ושוקולדים. 

לפני כמה שנים ביקרתי בקהיר. שבועיים של שכרון חושים וטעמים והרבה צבעים בעיניים, אבל הדבר שהכי הפתיע אותי וריגש אותי במקביל היתה ההכרה שמצריים היא הבית שלנו, אולי כבר לא הבית הפיזי שלנו אבל בהחלט הבית הרוחני שלנו. התחושה הזו של לעמוד מול הפירמידות והספינקס, הירידות והטיפוס במדרגות התלולות במבוך הפנימי של הפירמידה עצמה, היתה כמו חניכה לתוך מעמקי התודעה שלי שחזרתי הביתה, פתאום הכל היה ברור לי, ביחוד ההתעקשות שלנו כעם לדבוק במסורת של פסח. הרי ברור שלא נרצה לשכוח את כל היופי והעוצמה הזו, זה חלק מהמורשת שלנו. 

בשנה אחרי שחזרתי מקהיר חגגתי את ליל הסדר בחברת כמה חברים לכאוס, שנה ראשונה ללא משפחה והזדמנות רישמית לנפנף את המסורת אבל עדיין לציין את החג. כמו שאתם יודעים, דת ואמונה הם חלק מהכלים היותר עוצמתיים של הכאוס מג'יק וכל מה שאנו צריכים זה להתחבר ברגע הנכון לאנרגיה הנכונה ואלפיים שנים שנות מסורת בהחלט יכולים לשמש כצינור מאגי עוצמתי. הפעם, החלטנו לנסות ולהתחבר לתדר הקוסמי של פסח ובחרנו כן לקרוא מההגדה, המאוד מיוחדת ויש שיגידו השנויה במחלוקת שנערכה על ידי יהודה ברג, כן כן, השם בטח מוכר לכם, בנו של הרב ההוא האמריקאי, שכולם אוהבים לשנוא ולהשמיץ. אחלה ספר עם הרבה מאוד תובנות שלא מספרים לנו בבית הספר. מאתגרת אתכם לקרוא אותה ככה בשביל הקטע, מבטיחה שזה יעשה את ליל הסדר הבא שלכם הרבה יותר מעניין ומשמעותי.

הגדה של פסח

מכיוון שהחלטנו לקרוא בהגדה המסורתית (היא ממש לא) החלטנו את צלחת הפסח להקדיש לגמרי לרנדומליות של זרם 23. 

 השנה הקדשנו את ליל הסדר לאלה המצרית הת'ור.

הת'ור היא אחת מהאלות החביבות עלי, יש עוד כמה בפנתיאון האישי שלי, אבל קשה להתעלם מהסימליות של הת'ור ופסח. אחד מהיביטיה של הת'ור היא הפרה שמסמלת שפע. זוכרים את עגל הזהב שבני ישראל בנו וסגדו לו במדבר כשנמאס להם לחכות למשה שירד מההר. עגל הזהב סימל את השפע שהשאירו מאחריהם במצרים, כל הסיפור על זה שהיינו עבדים לפרעה, ממש לא מסתדר מבחינה היסטורית עם העובדות הארכיאולוגיות בשטח, אבל מי אני בכלל שאהרוס לכם מיתולוגיה מפוארת בת אלפי שנים. כמובן שעגל הזהב יכל היה לסמל עוד כמה וכמה אלים מצרים, אבל זה כבר סיפור אחר. מבחינתי, אותו עגל מוזהב, מסמל באופן די מושלם את העייפות מההבטחות שמתישהו נגיע לארץ המובטחת והגעגוע למה שהשארנו מאחור. הפולחן סביב העגל הסתיים בקטרסיס של ניתוצו, שמזכיר לי את הקסם של התהום (the magic of the void) הקסם המשולש שמסתכם בקריסת הצלעות לתוך התהום. צלע 1 – בני ישראל, צלע 2 – משה, צלע 3 – עגל הזהב.  האכזבה של בני ישראל מההבטחות של משה שהביאה אותם לבניית עגל הזהב ואכזבתו של משה כשירד מההר וראה את אנשיו עסוקים בפולחן העגל הביאה לשיא אקסטטי בו נהרס העגל. הריסת העגל מסמלת באופן טקסי את קריסת החלום של משה ובני ישראל. הגנוסיס הגיע יותר מאוחר בקבלת העם את לוחות הברית במעמד סיני.

ערב פסח נחגג בירח מלא שהוא הזמן בחודש בו אנו נוהגים לערוך את טקס "הורדת הירח". את הטקס כמובן התאמנו לרוח ה'תור ובמקום הטקסט הרגיל שאנו בדרך כלל אומרים להורדת הירח, הפעם בחרנו להוריד לתוכינו את ברכת הת'ור.

הת'ור

ברכת הירח:

1. אני מניח את הת'ור במצחי

  • שום דבר רע לא יעמוד שם

2. אני מניח בעיניי את הת'ור

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

3. אני מניח את הת'ור באף שלי

  • היזהרו פן היא תכבה את רוח הצפון בנוכחות האלים הגדולים

4. אני מניח את הת'ור בשפתיי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

5. אני מניח את הת'ור בלשוני

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

6. אני מניח את הת'ור בצוואר

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

7. אני מניחה את הת'ור בגרוני

  • היזהרו פן יחסר קולה בנוכחות רא

8. אני מניח את הת'ור בפטמות שלי

  • הגברת שנשאה את האלים ונותנת להם לינוק

9. אני מניח את הת'ור בשתי הזרועות

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

10. אני מניח את הת'ור בחוליות

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

11. אני מניח הת'ור בצדי הגוף

  • שום דבר רע לא יעמוד שם

12. אני מניח את הת'ור בכבד, בריאה, בלב ובכליות, בטחול, במעיים, בצלעות ובבשר.

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

13. אני מניח את הת'ור בצידי

  •   שום דבר רע לא יעמוד שם

14. אני מניח את הת'ור בפאלוס שלי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

15. אני מניח את הת'ור במח העצם שלי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

16. אני מניח את הת'ור בירכיים

  • שום דבר רע לא יעמוד שם

17. אני מניח את הת'ור בברכיי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

18. אני מניחה את הת'ור בשוק שלי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

19. אני מניח את הת'ור בכפות הרגליים שלי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

20. אני מניחה את הת'ור בציפורני הבוהן

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

21. אני מניח את הת'ור בפה שלי

  •  שום דבר רע לא יעמוד שם

 אחרי שהנחנו את הת'ור בכל חלקי גופנו, נוריד את הלבנה לתוך הגביע עם המשקה המקודש להת'ור – בירה. 

כמו שאתם רואים, חג הפסח של מכשפת הכאוס העיברייה, מלא בחמץ ועגלים של זהב. לאורך כל ההיסטוריה אנו עדים למנהג בו דתות חדשות מוציאות מחוץ לחוק או הופכות את כל מה שהיה מקודש בדת או באמונה הקדומה לטמא. וכך הבירה הקדושה שנמזגה בשפע בחגיגות הירח המלא לעגל הזהב הפכה לחמץ ולטומאה בחגיגות העם שיצא ממצרים. מה שכן, עדיין לא הצלחנו לשחרר את נתח הבקר (הת'ור) שבצלי החג או בחמין של סעודת החג, מהזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצרים שטמון לו אי שם במעמקי המוח הקדום שלנו, הצאצאים של אותם משוטטי מדבר קדמונים.

מה בצלחת? הת'ור, הרעשן והמראה שלה, קצת לוטוס כחול וגבישי מור (הצמח הקדוש של הת'ור), ביצי שוקולד, כי אי אפשר בלי ביצים ובלי שוקולד, שמן יופיטר במזל דגים, ועלי הדסים.

חג שמח

נתראה בקרוב לכישוף סגול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s